הרציעה כאיתות

הרציעה כאיתות

מדוע עבד עברי נרצע

"שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם... ואם אמר יאמר העבד אהבתי את... לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל האלהים... ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם" (כא,ב-ו).

מדוע רוצעים דוקא את האוזן? משיב על כך רש"י "ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר ר' יוחנן בן זכאי, אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע, ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך

וקנה אדון לעצמו, תרצע".

לכאורה קשה, הרי לפי הטעמים שהביא רש"י היה צריך לרצוע את העבד היהודי מיד כאשר הוא נהיה לעבד, או משום שגנב או משום שהלך וקנה אדון לעצמו, ומדוע רוצעים אותו רק אם הוא רוצה להשאר יותר משש שנים?

ועוד לכאורה קשה, הרי סתם אדם שגנב ולא נמכר לעבד, לא נרצע?

שאלה נוספת - חז"ל דרשו שעבד עברי לא יכול להיות עבד יותר מחמשים שנה, וכוונת התורה באומרה "לעולם" היא לעולמו של יובל, דהיינו עד שתגיע שנת היובל. לפי דרשה זו, עבד עברי יכול להיות נרצע משש שנים בעבדות עד לכל היותר חמישים שנה בעבדות. מה מסתתר מאחורי דרשה זו?

מהו תפקידה של הרציעה

המסקנה העולה משתי השאלות הראשונות היא, שהסיבה שרוצעים עבד עברי היא לא משום שגנב ולא משום שנמכר לעבד, אלא משום שרצה להישאר בתור עבד יותר משש שנים.

כשנדקדק בדברי חז"ל נראה, שהטעמים שהם נתנו לא באו להסביר מדוע רוצעים אותו, אלא רק באו להסביר מדוע רוצעים אותו דוקא באוזן.

צריך להבין מה מיוחד בשש שנים? שכן אם להיות עבד זה פסול והתורה מתנגדת לכך, מדוע כאשר אדם עבד ליום אחד הוא לא נרצע, ואילו כאשר הוא עבד יותר משש שנים התורה מצווה לרצוע אותו?

וכן צריך להבין מדוע רוצעים את העבד הרוצה להשאר כעבד? האם מטרת הרציעה היא ענישה, או שישנה מטרה אחרת. כמובן, שלרדת לעומקם של דברי התורה אין אנו מסוגלים, אבל ננסה קצת לטעום ולקרב הדבר אל שכלנו.

אסור להיות בעל תכונות של עבד

כל איש ישראלי צריך לבטוח בקב"ה שהוא אדונו והמפרנס אותו והוא הקובע לו מה לעשות. כאשר אדם משעבד את עצמו למישהו אחר, הוא מתרגל לשאת עיניו אל אדונו, שהוא יפרנסו וידאג לכל מחסורו, ולא נושא עיניו אל הקב"ה, וכן הוא מתרגל לשמוע בקול אדונו, דהיינו בקול בני אדם, ומתרגל להתחשב בדעתם של בני האדם, ולא רק בקול הקב"ה.

לכן מאד ברורה דרשת חז"ל, שדרשו "לעולם" שהכוונה לעולמו של יובל ולא לעולם ממש, משום שברור היה לחז"ל שאין כוונת התורה שאדם יוכל להיות עבד לעולם ממש.

אמנם, מי שמשעבד את עצמו רק למספר שנים מוגבל, קיים סיכוי גדול שהוא לא יהפך לעבד במדות הנפש אלא רק יתנהג כך, אבל רוחו תשאר בת חורין, וכאשר הוא ישתחרר מעבדותו יוכל לחזור למצבו הראשוני ולהגיע לביטחון בקב"ה.

אבל אם אדם משעבד עצמו ליותר משש שנים יש חשש שהוא יהפך לעבד גם במידות נפשו, וגם כאשר הוא יצא לחרות, נפשו תשאר נפש של עבד, בדומה למה שקרה לבני ישראל במצרים שהפכו לאנשים בעלי הרגלים של עבדים, ולכן דור המדבר התקשה כל כך להיכנס לארץ ישראל ולהיות עצמאים בה.

הרציעה מזכירה את הפסול בלהיות עבד

על מנת לנסות להציל את העבד מסכנה זו של הפיכה לעבד גם במדותיו, רוצעים לו את האוזן, על מנת להזכיר לו שהוא נמצא במצב מקולקל. הרציעה מאותת לו להחזיק מעמד ולא להפוך לעבד, אלא רק עבד לקב"ה, שזוהי החרות האמיתית, וכלשונו של ריה"ל "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".

אלא שאם העבד ידע שכל חייו הוא יהיה עבד, והוא לא ישתחרר ביובל, בודאי שהוא יתיאש ולא יחזיק מעמד אף על פי שיש לו רציעה באוזן, כיון שאין לו סיבה להשאר בן חורין ברוחו משום שימשיך תמיד להיות עבד, ולכן אומרת התורה שהעבד יוצא ביובל ולא נשאר עבד עד סוף חייו.

אמנם, עדיין עלינו להבין מדוע דין העבד הוא דוקא בשש שנים ובחמישים שנה.

שבע - מעגל שלם

נלע"ד בעזה"י להסביר על פי יסודו המפורסם של המהר"ל, שהמציאות הטבעית מורכבת משבע, כשם שהעולם הטבעי נברא בשבעה ימים [ענין השביעיות מופיע גם ברמב"ן עה"ת]. ולכן, כל דבר חומרי וטבעי יש לו ששה צדדים [שש פאות כמו לקוביה] ובנוסף יש בו נקודה פנימית, אמצעית, רוחנית, שאין לה מידה וגודל, והיא כנגד היום השביעי, השבת, הקדושה שבטבע.

אנו למדים מדיני שנת השמיטה, שמסלול של שבע שנים הוא מסלול שלם, כאשר במשך כל שש השנים האדם כבול בחומריות העולם ובעבודת האדמה, ובשנה השביעית עליו להיות בן חורין, לשבות ממלאכתו בעבודת האדמה, ולעסוק ברוחניות, בתורה.

מהשמיטה למדנו שאסור לאדם להיות משועבד לחומריות במשך יותר משש שנים רצופות, אפילו כאשר נטל הפרנסה כבד. אם האדם יהיה כבול לחומריות במשך שבע שנים, שזהו מסלול שלם, יגרם לרוחניותו נזק כבד ואשר על כן מוטלת עליו חובה בשנת השמיטה לשבות ממלאכתו ולעסוק בתורה.

התורה מתנגדת לעבדות יהודים

יסוד נוסף הוא, שאסור לשום יהודי למכור את עצמו לעבד ככתוב "כי לי בני ישראל עבדים". ואפילו להיות משועבד לאנשים אחרים, בכך שיכלכל את מעשיו לפי מה שאנשים יחשבו ויאמרו עליו, דבר פסול הוא בעיני התורה. אבל מי שעובר על איסור זה ומוכר עצמו לעבד לא נרצע.

אמנם אם היהודי משעבד עצמו יותר מדי, יותר משש שנים, דהיינו יותר ממעגל שלם של זמן, אזי רוצעים את אוזנו על מנת להזכיר לו שזה מצב מסוכן שיפגע ברוחניותו, זהו חטא מתמשך ועליו להזהר ולשמור את עצמו, כיון שעכשיו הוא עובר קו אדום. אם היהודי רוצה לשעבד את עצמו יותר מחמישים שנה [כאשר היובל יחול קודם אזי העבד ישתחרר קודם, אבל ישנה אפשרות שיהודי יהיה עבד עד חמישים שנה] אומרים אנו לו "עד כאן, אי אפשר", ומגרשים אותו מבית אדונו בעל כורחו, כיון שבמקרה כזה רציעה לא תוכל לעזור לו.

מהו ההסבר העמוק של הדברים?

שעבוד החומר פסול, ושעבוד הרוח אסור ומסוכן

המספר שש מייצג את ששת הצדדים החומריים שבכל מציאות חומרית, והמספר שבע מייצג את הרוחניות, הצד המוסרי הפנימי של כל דבר. שילוב זה בין החומר והרוח קיים גם אצל היהודי. יש בו הרבה תכונות חומריות שנובעות מגופו החומרי, והן רמוזות במספר שש, ויש בו גם צדדים רוחניים של מוסר כליות ומוסר אלקי שמתגלה בנשמתו הפרטית, והם רמוזים במספר שבע.

האידיאל העליון הוא, שכל יהודי ישעבד את כל כוחותיו, הרוחניים והגשמיים, לקב"ה, אבל בשל כוחה הגדול של החומריות ישנם מצבים שבהם היהודי יורד לשפל עד שלא רק שאינו משעבד את כוחותיו החומריים לקב"ה אלא הוא משעבד אותם למישהו אחר והוא הולך וקונה אדון לעצמו.

לפי התורה, כאשר אדם קונה חפץ או בהמה, אין זה מעשה סימלי בעלמא שאינו משנה דבר במציאות, אלא באמת בעולמות העליונים נוצר קשר אמיתי בין האדם ובין קנינו. מרגע זה ואילך מזלו וזכויותיו של אותו אדם משפיעים על הקנין, ואם נגזר על האדם להיות עני יתכן שהבהמה תמות וכו'. כך זה גם כאשר בעל נושא אישה, האישה תלויה במזלו של הבעל (תוס' ראש בכתובות ב: ד"ה נסתחפה שדהו). הערת הרב נבנצל שליט"א – "ולהיפך, לדעה אחת בדין קטלנית" [כוונתו לגמרא ביבמות סד:, שיש דעה שמזל האשה משפיע על בעלה. ועיין ב"י על אבן העזר סימן ט, אות א'].

כאשר יהודי נמכר לעבד, הוא הופך להיות קנין כספו [לא קנין הגוף אלא קנין זכויות שימוש] של אדונו וממילא מושפע ממנו בכל מיני דרכים. כאשר מצב זה נמשך עד שש שנים, דהיינו עד אשר האדם שעבד את כל כוחותיו החומריים לאותו אדון [האופי היחודי שלו נפגם], אין בזה סכנה אלא פסול. אבל כאשר היהודי רוצה [או שלא איכפת לו] לשעבד גם את כוחותיו הרוחניים לאותו אדון משום נוחות כלכלית, ובכך הוא מוותר על אופיו הרוחני המיוחד, על תפקידו המוסרי שניתן לו בעולם הזה, ונהיה מושפע מאופיו הרוחני של אדונו, ועושה מה שהוא יאמר לו, ולא מה שצו מוסרו מנחה אותו, והוא בעצם רוצה להשאר גם שנה שביעית בתור עבד, אזי צריך לרצוע אותו ולהזכיר לו שזה חטא חמור, וזהו מצב מסוכן שעלול להביא לשעבוד מוחלט שלו לאותו אדון, ולכן עליו להזהר מאד ולזכור תמיד שזהו חטא.

הפנימיות העמוקה

אף על פי שיש ליהודי בחירה חופשית והוא יכול לשעבד גם את כוחותיו הרוחניים למישהו אחר מבלעדי הקב"ה, ישנה מציאות רוחנית עמוקה מאד, פנימית, שאין הוא יכול לשעבד אותה כמעט בשום אופן (נפש החיים שער א',סוף פרק יח, וכן על פי דברי מרן הרב קוק בספרו עין איה על שבת, לגבי חנוכה, על פח קטן בחותמו של כהן גדול שלא נטמא על ידי היוונים). זוהי מציאות שאינה תלויה בגופו, ולכן גם אם גופו יהיה משועבד, מציאות זו לא תשתעבד, שכן היא מעל הטבע, והיא מסומלת במספר שמונה או במספר חמישים, שהוא בעצם מספר אחד יותר משבע שביעיות ובזה הוא דומה למספר שמונה.

גם אם יהודי יתקלקל מהעבדות או בשאר קלקולים, כל זמן שהנקודה הפנימית לא התקלקלה יש סיכוי שהוא יתקן את דרכיו, כיון שהיא תעורר אותו.

לכן יהודי יכול להיות עבד אפילו שבע שביעיות [ארבעים ותשע שנים] כשהוא רצוע, ולשעבד לגמרי את כל כוחותיו החומריים והרוחניים, ולהשאר יהודי שפל, אבל אפילו רק לגעת באותה נקודה פנימית אסור לו בשום פנים ואופן, ולכן אסור בשום אופן להיות משועבד במשך חמישים שנה רצופות.

לכן התורה מצוה אותנו, שעלינו לגרש מבית אדונו אדם הרוצה להשאר עבד גם אחרי היובל. ומסתבר שאם האדון רואה שעבדו מתקלקל אצלו, עליו לגרשו גם לפני בא היובל, צ"ע.